המחשבה הראשונה ממש שעברה לי בראש כששמעתי על החדשות על התאומות היתה –  אני אצטרך לעבוד עד גיל 100 כדי לממן את הפרויקט הזה. המחשבה השניה היתה שאני אתחיל לנסוע במכוניות שנראות כמו מיניבוס. 

איכשהו מצאנו את עצמנו בהמון מחשבות לא פרודוקטיביות בכלל, ואת כל הסידורים האמיתיים השארנו לסוף. כלומר, תלוי את מי שואלים מה פרודוקטיבי. כי אף אחד לא ידע שניתקע עם קבלן איטום (מי ידע שיש דבר כזה בכלל?), עם כל המרפסת בתוך הסלון, עם ריצוף שלא מגיע חודשיים מספרד, עם גשם שתוקע את עבודת הריצוף, עם ריצוף שצריך לדאוג לו כמו לפרימדונה (תמרח סילר, תהפוך, תחכה יום, תמרח על הצד השני, תרצף, תמרח עוד סילר) ועם רטיבויות שלא נגמרות בבית. ובמקביל אתה רואה את הבטן של אשת החיל גדלה כל יום, ואתה יודע שאתה חי על זמן שאול והשעון מתקתק, ואתה רוצה להספיק את כל מה שלא עשית ממילא בעשור האחרון ולטרוף את החיים, כי עוד מעט אתה תוכל לעשות את זה רק עם מיניבוס. עם תנועות איטיות. ועייפות. ומי בכלל יהיה מוכן לעשות לך בייביסיטר על כל החבילה הזו? התשובה היחידה האפשרית היא אף אחד. בעולם. לא. יהיה. מוכן. 

ואתה דוחה משימות, אבל מתישהו נופל לך האסימון שאין ברירה, ומתחיל להיכנס לאטרף של קינון. ואתה לא מפסיק לקנן, כמו איזה פינגווין בקוטב הדרומי. יווו… איך אני אוהב פינגווינים, מת לחזור לירח דבש כשהיינו על האי של הפינגווינים. הבטחה לעצמי – לקחת את כל השבט לטיול אחד ארוך ומשמעותי. לראות פינגווינים. ולרבוץ על חוף שרק אנחנו נמצאים שם, אנחנו ודייג שמביא בצהרים דגים לצהרים. 

(בתמונה: חוף באי מבודד ומדהים בברזיל בשם boipeba morere. אי שם בשנת 2011. הרבה לפני שהיה צריך להחליף ריצוף).