אנחנו מכסיקנים! או: למה התעלמתי מפול ארליך

5% בלבד. זה המספר. 5% מסך כל המשפחות במדינות ה-OECD הן בעלות שלושה ילדים או יותר. 67.57% אגב, הם ללא ילדים בכלל. חוכמת ההמונים. המדינה היחידה ממדינות הארגון שהממוצע אצלה מתקרב לארבעה ילדים היא מכסיקו.

אגב מספר ילדים, בסוף חודש ינואר האחרון פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר הוצאות משק הבית. החדשות הטובות ביותר שמצאתי אחרי חפירה מעמיקה שם זה המשפט הבא: “מקובל להניח שמספר הנפשות במשק בית אינו משפיע באופן אחיד ושווה על רמת החיים האפשרית מהכנסה נתונה, משום שקיימים, לפי אותה הנחה, יתרונות לגודל…… ככל שעולה מספר הנפשות, ניתן משקל שולי הולך ופוחת לכל נפש המתווספת למשק הבית”.

טוב, חזרה שנייה להשוואה העולמית. אם תיכנסו ללינק הזה כאן למטה אפשר להגיע למפה עולמית שיכולה להראות התפתחות ילודה בכל מדינה משנת 1541 ועד שנת 2015. כיום הממוצע העולמי עומד על 2.5 ילדים לאם.

אפשר פשוט לבחור כמה מדינות ולהשוות ביניהן ולראות את התפלגות הילודה. זהירות! זה ממכר בשלב מסוים. אפשר לראות, לדוגמא, שהיפנים והגרמנים (זהו? הפסדנו במלחמת עולם אחת אז מפסיקים ללדת? קצת קשה אז נשברים?) נמצאים בבעיה כנראה בשל מחסור בילודה, והחבר’ה מזמביה ותימן חיים בפלנטה אחרת לגמרי עם ממוצע שמתקרב לשישה ילדים לכל אישה. בממוצע!

https://ourworldindata.org/fertility-rate


ארליך V סיימון
ג’וליאן סיימון ופול ארליך נולדו באותה שנה (1932), באותו מקום (ניו ג’רזי), ושניהם התעניינו בעתיד האנושות. ארליך הפך לסוג של מדען פופ סטאר, לאחר שפירסם בשנת 1968 רב מכר בשם “פיצוץ אוכלוסין”. בגדול, ארליך טען בתוקף שכולם עושים יותר מידי ילדים, ואוכלוסיית העולם יוצרת מצב של מאבק על משאבים מוגבלים, ומכאן הדרך לרעב עולמי ומלחמת הכל בכל קצרה. התיאוריות של ארליך התפשטו בכל העולם (יש אפילו כאלה שמאשימים אותו במדיניות הסינית להגביל את הילודה באופן דרסטי), והוא גם הציע פתרונות שונים ומזוויעים. כל ההנחות של ארליך התבררו כשגויות עם השנים, אבל זה ממש לא מפריע לו להמשיך לככב, לייעץ בעבר לנשיא ארה”ב אובמה, ולהפיץ את הבשורה.

מי שהיה בעבר המתנגד הגדול ביותר של ארליך היה כלכלן בשם ג’וליאן סיימון. מי שממש רוצה לשמוע על זה יותר, מוזמן לראות את זה כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=ZS6EGoTuWNY&t=2142s 

בדקה ה-27 של הסרט הזה סיימון שם את האצבע על ההבדל המהותי בין שתי התפיסות: “אותם אנשים (דוגמת ארליך – מ.ש) פשוט לא מסוגלים לדמיין את הטוב שבאדם. את היכולת של אדם ליצור דברים טובים, רעיונות חדשים, שישפרו את העולם”. סיימון מתייחס לבני אדם צעירים כמשאב טבע אולטימטיבי, שמקדמים את האנושות.  

למען האמת, נראה שהרעיון של ארליך כבש לבבות מהטעם הפשוט שהוא מתחבר למאוויים הכי כמוסים וחבויים שלנו, שהם חלק מהתפתחות ההישרדותית. כאשר לילד/ה מסוים נולד אח קטן, אחת התגובות הכי בסיסיות שלו הוא – ‘יש כאן יצור חדש, והוא מנצל את המשאב המאוד מוגבל שיש לי (אמא. אחת. נניח שגם אבא. אבל זהו)’ והדבר הזה יוצר מאבק על משאב מוגבל, ומייצר תפיסה פסימית מאוד לגבי המציאות, והדבר הבסיסי הזה, כנראה, ממשיך ללוות אותנו לכל החיים. הבסיס הרעיוני והנפשי הזה מסביר גם בעיות של ציבור או לאום לקלוט אליו מהגרים, שמאיימים בעצם ההגדרה שלהם, על המשאבים המוגבלים. התפיסה האופטימית גורסת כי הדבר החדש הזה שנוצר, התא המשפחתי המורחב, ציבור מגוון עם תרבויות שונות, כל דבר חדש שנוצר, הוא מועיל לטוב הכללי. הוא מייצר דברים חדשים שלא היו קיימים לפני כן, הזדמנויות חדשות.  

פינגווינים

פינגווינים

המחשבה הראשונה ממש שעברה לי בראש כששמעתי על החדשות על התאומות היתה –  אני אצטרך לעבוד עד גיל 100 כדי לממן את הפרויקט הזה. המחשבה השניה היתה שאני אתחיל לנסוע במכוניות שנראות כמו מיניבוס. 

איכשהו מצאנו את עצמנו בהמון מחשבות לא פרודוקטיביות בכלל, ואת כל הסידורים האמיתיים השארנו לסוף. כלומר, תלוי את מי שואלים מה פרודוקטיבי. כי אף אחד לא ידע שניתקע עם קבלן איטום (מי ידע שיש דבר כזה בכלל?), עם כל המרפסת בתוך הסלון, עם ריצוף שלא מגיע חודשיים מספרד, עם גשם שתוקע את עבודת הריצוף, עם ריצוף שצריך לדאוג לו כמו לפרימדונה (תמרח סילר, תהפוך, תחכה יום, תמרח על הצד השני, תרצף, תמרח עוד סילר) ועם רטיבויות שלא נגמרות בבית. ובמקביל אתה רואה את הבטן של אשת החיל גדלה כל יום, ואתה יודע שאתה חי על זמן שאול והשעון מתקתק, ואתה רוצה להספיק את כל מה שלא עשית ממילא בעשור האחרון ולטרוף את החיים, כי עוד מעט אתה תוכל לעשות את זה רק עם מיניבוס. עם תנועות איטיות. ועייפות. ומי בכלל יהיה מוכן לעשות לך בייביסיטר על כל החבילה הזו? התשובה היחידה האפשרית היא אף אחד. בעולם. לא. יהיה. מוכן. 

ואתה דוחה משימות, אבל מתישהו נופל לך האסימון שאין ברירה, ומתחיל להיכנס לאטרף של קינון. ואתה לא מפסיק לקנן, כמו איזה פינגווין בקוטב הדרומי. יווו… איך אני אוהב פינגווינים, מת לחזור לירח דבש כשהיינו על האי של הפינגווינים. הבטחה לעצמי – לקחת את כל השבט לטיול אחד ארוך ומשמעותי. לראות פינגווינים. ולרבוץ על חוף שרק אנחנו נמצאים שם, אנחנו ודייג שמביא בצהרים דגים לצהרים. 

(בתמונה: חוף באי מבודד ומדהים בברזיל בשם boipeba morere. אי שם בשנת 2011. הרבה לפני שהיה צריך להחליף ריצוף).